התקן הישראלי מספר 2279 מגדיר את סיכויי ההחלקה על משטחי דריכה (ברצפות) וזאת במטרה לקבוע סטנדרט לרמת ההחלקה המינימלי בהתאם לייעודו של המשטח, תנאי הסביבה ומיקומו. רמת ההתנגדות להחלקה שנקבעת מושפעת ממספר גורמים בהם: סוג המשטח עצמו, אופן ההליכה (מהיר/איטי, נעליים/רגליים יחפות), מידת הרטיבות\חשיפה לרטיבות, שיפוע המשטח ומיקום האזור -אזור פתוח או מקורה. מטרת התקן לסייע בבחירת הריצוף.
התקן הישראלי נשען באופן משמעותי על שני תקנים – אוסטרליים:
AS/ NZS 4586 – 2004 וכן AS/ NZS 4663 – 2004 .
התקן הישראלי הוסיף פרק שהתייחס לשימושים הביתיים והמאפיינים המיוחדים של השוק הישראלי.
התקן מתייחס לאזורי החלקה שונים כגון: לובי של בניין מגורים, חדר אשפה, כניסה למבנה מרכזי, שירותים ציבוריים, אזורי תעשייה, אמבטיה, מרפסת, גינה, סלון ועוד.
התקן מתייחס גם לכל סוגי הריצופים כגון: קרמיקה, אבן, טרצו, פורצלן ועוד (אין התייחסות לריצוף עץ).
שיטות בדיקה:
על פי תקן 2279 ישנם סוגי בדיקה שונות אפשריות לקביעת רמת החלקה: רמפה(R), מטוטלת (BPN) ובדיקת חיכוך (EFT). הבדיקות נערכות על ידי מכון התקנים לאריחים בודדים וקובעים את רמת ההתנגדות להחלקה. בדיקות בשטח ניתנות לבדיקה באמצעות המטוטלת (BPN).
